אז לפני הלידה כשעבדתי בארגון ,במשרד, היתה לי הפרדה מוחלטת בין הבית לבין העבודה. בכל בוקר התארגנתי, התלבשתי, נכנסתי ליונאי גטס מודל 2008 ונסעתי לי לעוד יום עבודה. בעבודה היה מה שהיה, כל המשימות, ומפגש עם חברים לעבודה, ולעתים גם לחץ, כי העבודה שאני עושה היא מאוד תובענית. אבל מה שאני יודעת זה שבסופו של דבר יום העבודה תם ונשלם, החתמתי כרטיס ביציאה, עשיתי דרכי אל מגרש החנייה, נכנסתי למכוניתי ונסעתי הביתה. ההחתמה של הכרטיס, הדרך אל מגרש החנייה, והנהיגה מהעבודה אל הבית, יצרו עבורי מחיצה מספיק גדולה, על מנת לחצוץ בין העבודה לבין הבית, כך שכאשר כבר נכסתי הביתה, לא משנה עד כמה היה לי יום קשה, תמיד השארתי את כל הלחצים והדאגות הרחק מאחור, ונכנסתי הביתה בראש נקי. כאשר אני עובדת מהבית אז אין המחיצה הזאת ושמתי לב שיש לכך השפעה, שצריך לדעת איך להתמודד איתה. לדוגמה, אתמול אמא שלי התקשרה אלי בסביבות השעה תשע בבוקר, והיא מספרת לי שהיא לא מרגישה כל כך טוב. היא התחילה לשפוך בפני את הצרות והבעיות הרפואיות שיש לה, ולא היה לי נעים להפסיק אותה. מה שאני יודעת היטב, זה שכאשר עבדתי בארגון במשרד, היא היתה מתקשרת ללא יותר מדקה אחת, כי ידעה שאני בעבודה, אבל מעניין שכאשר אני עובדת מהבית, פתאום זה נראה לה כאילו שאני פנויה (הרי אני בבית, לא?) ושיש לי זמן לדבר איתה, אף על פי שתכל'ס אני גם בעבודה. נתתי לה לשטוח את בעיותיה במשך שבע דקות, אבל אחרי שבע דקות, אמרתי לה אמא אני באמצע עבודה חשובה, ואני צריכה לסיים משהו, אז אני אשמח להתקשר אלייך אחרי הצהריים.
למדתי שאני צריכה לשים את הגבולות לאנשים אשר חודרים לזמן הפרטי שלי בשעות העבודה. העובדה שאני מבצעת את המשימות מהבית ולא מהמשרד, לא הופכים את הזמן שלי לפנוי יותר. הרי מדובר בסופו של דבר באותן המשימות לביצוע. אז ההצעה שלי לכל מי שעובד מהבית, או מתכנן אי פעם לעשות זאת, לשים גבול למשפחה וחברים אשר מנסים לגזול את זמן העבודה שלו. אני כמובן לא מדברת על מקרי חרום. איך תדעו אם זה אכן כזה? פשוט תשאלו את עצמכם את השאלה הזאת: אם היייתי עכשיו במשרד, האם הייתי עוזבת את המשרד ובאה לפתור את הבעיה? אם התשובה חיובית, אז כניראה שאתם צריכים גם במקרה הזה להניח לעבודה, ולגשת לעזור או לפתור את הבעיה.
